זה היה יום חמישי בצהריים, אחד מאלה שבהם העייפות הצטברה לאט כל השבוע, לא דרמטית, סתם כבדה, כמו משקל שיושב על הכתפיים והופך כל תנועה למאמץ. חזרתי הביתה מנסיעה ארוכה לנתניה, פגישה עם לקוח שדיבר שעות על "פוטנציאל עסקי" אבל בסוף דחה הכל לשבוע הבא, והאוטו היה חם, התנועה עצבנית, והראש שלי – מלא רעש, מחשבות על עבודה שלא מתקדמת, על דירה ריקה שמחכה לי, על זה שהחיים מרגישים לפעמים כמו המתנה למשהו שלא מגיע. נכנסתי הביתה, זרקתי את התיק על הרצפה, פתחתי בירה קרה אבל לא שתיתי הרבה, התיישבתי על הספה והסתכלתי בחלון – השמש עדיין גבוהה, הרחוב למטה רועש, אבל אני הרגשתי מנותק, כאילו הגוף כאן אבל הראש במקום אחר.
גללתי בטלפון בלי מטרה, נכנסתי לאתרים האלה של עיסוי אירוטי, אלה עם המודעות שמבטיחות "מסאז' מקצועי עם סוף מפנק" אבל הפעם ראיתי אחת פשוטה יותר – "מסאז' רגוע ועמוק, אווירה שקטה". התמונה שלה הייתה עדינה – אישה דקה, שיער כהה ארוך, ידיים רכות, חיוך שקט, בלי הבטחות גדולות. משהו בזה נראה לי מתאים – לא משהו רועש או דרמטי, סתם מגע שישחרר את הגוף, אולי ישתיק את הראש קצת. שלחתי הודעה, קיבלתי כתובת במרכז תל אביב וכתובת "בוא מתי שנוח". נסעתי לשם, חניתי ברחוב צדדי, עליתי במדרגות של בניין ישן אבל נקי, דפקתי על הדלת. היא פתחה לאט, חיוך רך אבל לא גדול, "היי, תיכנס", אמרה בקול נמוך, מבטא קל, אולי מזרח אירופאי.
הדירה הייתה קטנה, חדר אחד עם מיטת מסאז' נמוכה באמצע, וילונות סגורים חלקית, אור עמום ממנורה צהובה, ריח עדין של שמנים ושל משהו טבעי, לא חזק. המזגן עבד בשקט, האוויר קריר אבל לא קר מדי. היא הייתה דקה, שיער אסוף, לבושה בחלוק לבן פשוט, רגליים יחפות. "תשלם קודם", אמרה בשקט, לקחה את הכסף והכניסה למגירה, "ואז תתקלח ותשכב על הבטן". התקלחתי, מים חמים שוטפים את הזיעה הקלה מהנסיעה, את המתח מהיום, יצאתי עם מגבת, שכבתי על המיטה, ראש בתוך החור, גב חשוף. חיכיתי, השקט בחדר כבד, רק הרעש הקל של המזגן והנשימה שלי.
היא נכנסה, שפכה שמן חם על הגב, ידיים רכות על הכתפיים, לחץ עדין, עיגולים איטיים. המגע היה נוכח, נעים, שובר את התפיסות לאט, אבל הראש לא הפסיק לעבוד – מחשבות על זמן, על כמה שעה עולה לי, על למה בכלל הגעתי לכאן היום, על זה שהגוף צריך את זה אבל הראש לא בטוח. הידיים שלה גולשות למותניים, אצבעות נכנסות לשרירים, אבל המחשבות רצו – על העבודה שמחכה, על הדירה הריקה, על זה שהחיים מרגישים לפעמים כמו סדרה של החלטות קטנות בלי כיוון. הגוף קיבל את המגע, נרפה לאט, אבל לא הוביל – הראש נשאר עמוס, תוהה, לא נותן להשתלט.
היא ירדה לרגליים, ידיים על השוקיים, לוחצות אבל רכות, עיגולים ארוכים, אבל המחשבות המשיכו – על גבולות, על זה שזה מגע אבל לא אישי, על למה אני משלם על משהו שהגוף רוצה אבל הראש לא לגמרי שם. הפער היה שם, בין הפיזי למנטלי, הגוף נמצא, מקבל, אבל הראש במקום אחר.
היא המשיכה על הגב התחתון, אצבעות נכנסות עמוק יותר לשרירים, לוחצות בנקודות שכאבו כל השבוע מהישיבה הממושכת, שוברות את הכאב לאט, אבל הראש שלי לא נרפה – הוא רץ, תוהה על זמן, על כמה זה עולה לי לשעה, על למה אני כאן דווקא היום, כשהכל מרגיש תקוע. הגוף קיבל את המגע, נפתח לאט, מרגיש את השמן החלק זולג לצדדים, את הידיים הרכות שמפשקות את השרירים, אבל לא הוביל – הוא היה פסיבי, מקבל, בלי להשתלט על המחשבות. חשבתי על גבולות – זה מגע אינטימי, אבל לא אישי, היא זרה, אני זר, הכל בתשלום, בלי המשך, בלי שם אמיתי. זה היה אמור לשחרר, להשתיק את הראש, אבל הפער גדל – הגוף נרפה, מתחמם, מגיב, אבל הראש נשאר עמוס, שואל שאלות שלא צריכות תשובה כאן.
היא ירדה לרגליים, ידיים על השוקיים, אגודלים נכנסים עמוק, עיגולים ארוכים שמעוררים צמרמורת קלה שמתפשטת למעלה, אבל המחשבות המשיכו – על למה בכלל הגעתי, על זה שהגוף צריך מגע אבל הראש לא מוכן לוותר על השליטה, על זה שהחיים מלאים ברגעים כאלה, שבהם אתה עושה משהו פיזי אבל נשאר מנותק. האצבעות שלה עלו לפנים הירכיים, קרוב יותר, נוגעות בעור הרגיש, מעוררות חום שמתחיל לעלות בבטן, דופק מהיר קצת, אבל הראש – הוא תהה על הכל: עליה, מי היא באמת, עליי, למה אני משלם על זה, על זה שהאינטימיות כאן טכנית, לא מצליחה להשתלט על המחשבות, להשתיק אותן.
היא ביקשה "תפוך", קולה רך, שקט, כאילו לא רוצה להפריע. הפכתי לאט, הגוף כבד מהשמן, שכבתי על הגב, מגבת על האגן אבל כבר בולט מתחתיה מהמגע הקודם, מהמתח שגאה אבל לא התפרק. היא שפכה שמן על החזה, ידיים גולשות על הבטן, עיגולים גדולים, אצבעות נוגעות סביב הפטמות, מעוררות רעד חזק, אבל המחשבות לא הפסיקו – על זמן שחולף, על זה שהשעה כמעט נגמרת, על למה אני לא נהנה לגמרי, למה הראש לא נותן לגוף להוביל. ידיים ירדו נמוך יותר, קרוב למגבת, נוגעות אבל לא מסיטות, מעוררות אבל משאירות תלוי, והפער – הוא היה שם, גדול, בין הפיזי שקורה למנטלי שרץ קדימה, שואל, תוהה, לא נרפה.
היא הסיטה את המגבת לבסוף, יד אחת אוחזת, זזה לאט, השנייה מלטפת את הירכיים, אבל הקצב נשאר איטי, מדוד, בלי להאיץ, בלי לבנות לשיא. הגוף הגיב, עלה חזק, אבל הראש – הוא נשאר שם, עם המחשבות על גבולות, על זה שזה אינטימי אבל לא מחבר, על זה שהגוף נמצא אבל הראש במקום אחר.
היא הסיטה את המגבת לגמרי עכשיו, יד אחת אוחזת בי חזק יותר, זזה למעלה ולמטה בקצב איטי אבל מדויק, השנייה מלטפת את הביצים, אצבעות גולשות על העור הרגיש, מעוררות רעד חזק שמתפשט בבטן, בירכיים, בכל הגוף. השמן חלק, חם, המזגן נושף קריר על העור הרטוב, תערובת שגורמת לכל נגיעה להרגיש עמוקה, חודרת, אבל הראש – הוא לא הפסיק, רץ קדימה, תוהה על הכל. מחשבות על זמן – כמה נשאר מהשעה, האם זה שווה את הכסף, האם אני באמת נהנה או סתם עושה את זה מתוך הרגל. על גבולות – זה מגע אינטימי, עמוק, הגוף שלה קרוב, חם, אבל זה זר, בתשלום, בלי המשך, בלי שם אמיתי. על למה בכלל הגעתי – כי הגוף צריך שחרור, כי העייפות צברה, או כי הראש לא מוצא דרך אחרת להשתיק את עצמו?
היא ירדה עם הפה, חם, רטוב, לשון משחקת לאט על הראש, יד אחת ממשיכה למטה, אבל הקצב נשאר איטי, בלי להאיץ, בלי לבנות לשיא חד. הרגשתי את זה עולה חזק, הגל מתחיל בבטן, מתפשט, נאנחתי, ידיים שלי על הרגליים שלה, מושכות קלות, מנסה להאיץ, אבל היא הרימה מבט, חייכה קלות, האטה שוב, כאילו קוראת את המחשבות שלי אבל לא מגיבה עליהן. הגוף קיבל – רגיש, מתוח, רועד – אבל לא הוביל, נשאר פסיבי, מחכה, בלי להשתלט. הפער היה גדול עכשיו – בין הפיזי שקורה, המגע שמעורר, החום שגואה, לבין המנטלי שרץ, שואל, תוהה, לא נותן להשתלט. חשבתי על זה – האינטימיות כאן לא מצליחה להשתיק את הראש, לא סוגרת את המחשבות, משאירה אותך תלוי בין גוף שרוצה שחרור לראש שמסרב לוותר.
גמרתי לבסוף, אבל לא חד, לא שיא גדול – שחרור איטי, ארוך, רעד שמתפשט אבל נשאר שקט, בלי הקלה מלאה, בלי ריקון. היא ניגבה אותי במגבת חמה, ליטפה קצת את הרגליים, עיסוי קל אחרי, כאילו זה חלק מהשגרה, חייכה רך, "היה נעים?" שאלה בשקט. אמרתי כן, כי זה היה – מגע נעים, שחרר משהו פיזי – אבל יצאתי עם תחושה של פער, הגוף נמצא כאן, קיבל, אבל הראש במקום אחר, עם יותר מחשבות מגוף, בלבול שקט שנשאר אחרי שהכל נגמר.
קמתי, התקלחתי, התלבשתי, היא חייכה בדלת, חיבוק קצר. יצאתי, נסעתי הביתה, הראש עדיין רץ – ערב שבו הגוף היה שם אבל הראש לא נתן לו להוביל, אינטימיות שלא השתלטה על המחשבות, השאירה אותך עם פער שלא נסגר.
