זה היה יום שלישי בערב, אחד מאלה שבהם חזרתי הביתה מנסיעה ארוכה לבאר שבע, פגישה עם לקוח שדיבר שעות על "שותפות ארוכת טווח" אבל בסוף אמר "נחשוב על זה ונחזור", והראש שלי היה כבד – עייפות מצטברת מהשבוע, מחשבות על עבודה שתקועה, על דירה ריקה שמחכה לי כמו תמיד. האוטו היה מלא ריח של קפה קר וזיעה מהחום בפקקים, והתנועה חזרה הייתה עצבנית, מכוניות צופרות, נהגים עצבניים. הגעתי הביתה, זרקתי את התיק על הרצפה, פתחתי את המקרר – בירה אחת, יוגורט ישן, כלום מעניין. התיישבתי על הספה, רגליים למעלה, טלוויזיה דולקת על משהו שלא ראיתי, והרגשתי את זה – רצון למשהו שישחרר, בלי מאמץ, בלי שיחות עמוקות או העמדת פנים.
גללתי בטלפון, נכנסתי לאתרים המוכרים, אלה עם הפרופילים והתמונות שתמיד נראות מבטיחות אבל בסוף זה עסקה. ראיתי אותה – "מריה", שם בדוי כמובן, שיער כהה חלק, עיניים כהות, גוף רזה אבל עם קימורים, חיוך סגור בתמונה, לא גדול מדי. כתוב שהיא "מקצועית, דיסקרטית, זמינה עכשיו". משהו בפרופיל נראה לי ישר – לא הבטחות גדולות, לא "אווירה רומנטית" או "חברה אמיתית", סתם עסקה נקייה. זה התאים לי באותו רגע – לא בא לי על משחקים, על העמדת פנים של חיבור, סתם משהו יעיל, ברור, שישחרר את המתח בלי לסבך.
שלחתי הודעה, קיבלתי כתובת במרכז תל אביב וכתובת "עלה מתי שתגיע". נסעתי לשם, חניתי ברחוב צדדי ליד אלנבי, עליתי במעלית נקייה בבניין משופץ. דפקתי על הדלת, היא פתחה מיד – בינונית גובה, לבושה בחלוק שחור פשוט, שיער אסוף, חיוך קל אבל לא חם, עיניים כהות שמסתכלות ישר, בלי להתעכב. "היי, תיכנס", אמרה בקול רגוע, מבטא קל, לקחה את הכסף מראש והכניסה למגירה בשידה, בלי מילים מיותרות. הדירה הייתה מסודרת, נקייה – חדר אחד עם מיטה גדולה, סדינים אפורים, תאורה עמומה אבל לא רומנטית, ריח נקי של חומר ניקוי, בלי בושם חזק או נרות. לא הייתה העמדת פנים – היא לא ניסתה לייצר אווירה, לא חייכה גדול, לא שאלה "איך היה היום שלך?" כאילו אכפת לה.
התיישבנו על המיטה, כי לא היה ספה, והכל היה ברור, יעיל, מדויק – היא נישקה אותי מיד, ידיים על הצוואר, חלוק נפתח, אבל בלי משחקים, בלי מבטים ארוכים או מילים מתוקות. הגוף שלה היה חלק, רך, מוכן, אבל זה הרגיש כמו עבודה נטו – לא קרירות, אלא כנות, כאילו היא אומרת "זה מה שזה, בלי יותר". ואני – לא ניסיתי לחפש יותר מזה, נתתי לזה לזרום, הרגשה מוזרה של הקלה כשאין צורך לשחק תפקיד.
הפשטנו אחד את השני, היא ירדה עם הפה, מיומנת, יעילה, אבל בלי להאריך, בלי להסתכל למעלה עם מבט "מיוחד".
היא ירדה עם הפה, חם, רטוב, לשון משחקת על הראש, יד אחת אוחזת בבסיס, זזה בקצב מדויק, יעיל, בלי להאריך יותר מדי, בלי מבטים למעלה או חיוכים מוגזמים. הגוף שלי הגיב מיד, דופק עולה, חום מתפשט בבטן, אבל זה היה ברור – עבודה נטו, מגע מקצועי, בלי העמדת פנים של תשוקה או חיבור. היא לא ניסתה להאריך, לא שיחקה עם הקצב כדי לבנות מתח, סתם עשתה את זה טוב, יעיל, כאילו זה חלק מרשימה שצריך לסמן. הרגשתי את זה – הקלה מוזרה, כי גם אני לא ניסיתי לשחק תפקיד, לא חיפשתי מבטים עמוקים או מילים מתוקות, סתם נתתי לזה לקרות, מגיב לגוף שלה, לחום, ללחץ.
היא עלתה עליי, רגליים משני הצדדים, אוחזת בי, מכוונת לאט אבל בלי דרמה, נכנסת עמוק, זזה בקצב קבוע, ידיים שלה על החזה שלי, לוחצות אבל לא סוחטות, כאילו מחושב. הגניחות שלה היו קלות, טבעיות אבל לא מוגזמות, קול רגיל, לא פרוץ או מתאמץ. זזתי מלמטה, ידיים על המותניים שלה, מושכות קרוב, האצתי קצת, אבל היא לא שינתה – נשארה בקצב שלה, יעיל, מדויק, כאילו זה חלק מהעבודה, לא משהו שצריך להגזים בו. הזיעה התחילה לזלוג קלות, החדר חם יותר עכשיו, המזגן מזמזם בשקט, אבל הכל היה כנות קרה – היא לא ניסתה לייצר אווירה, לא לחשה מילים מתוקות או הסתכלה בעיניים כאילו זה משהו אמיתי, סתם עשתה את זה טוב, מקצועי.
עברנו לתנוחה אחרת, היא על ארבע, אני מאחורה, החזקתי אותה במותניים, נכנסתי עמוק, תנועות חזקות יותר, המיטה חורקת בקצב, אבל היא לא הגזימה – גנחה קלות, זזה אחורה כדי לפגוש אותי, אבל בלי דרמה, בלי צעקות או מבטים לאחור עם חיוך "מיוחד". זה היה סקס טוב, פיזי, יעיל – הגוף שלה רך, חם, מגיב, לחץ בדיוק, חום שמתפשט, עונג שבונה ומשתחרר – אבל בלי משחקים, בלי העמדת פנים של תשוקה גדולה. הרגשתי הקלה מוזרה – כי גם אני לא ניסיתי, לא חיפשתי יותר, לא שיחקתי את התפקיד של "מאהב נלהב", סתם נתתי לגוף להוביל, לקבל את מה שיש, בלי לצפות למשהו רגשי.
האצתי, היא זזה אחורה חזק יותר, גניחה קלה אבל אמיתית, יד אחת שלה יורדת למטה, מלטפת את עצמה, אבל מדויק, יעיל, כאילו זה חלק מהתהליך. הרגשתי את זה עולה חזק, הגל מתפשט, גמרתי, רעד ארוך, היא המשיכה קצת עד שהיא גנחה גם, נשארה שם, נשימות כבדות.
גמרתי חזק, רעד ארוך שמתפשט בכל הגוף, היא המשיכה קצת, זזה בקצב מדויק עד הסוף, גונחת קלות אבל לא מוגזם, נשארה צמודה כמה שניות, נשימות כבדות מתערבבות עם הרעש הקל של המזגן והקולות הרחוקים מהרחוב – מכונית חולפת, מישהו צועק משהו למישהו. אבל אפילו ברגע הזה – הכנות הקרה נשארה. היא לא נצמדה חזק, לא ליטפה באופן אישי, לא לחשה משהו מתוק או נשארה שם יותר מדי – קמה לאט, ניגבה את עצמה במגבת נקייה, חלוק סגור עכשיו, חיוך קל אבל מקצועי, "היה בסדר?" שאלה בקול רגוע, כאילו מסיימת משמרת. אמרתי כן, כי זה היה – טוב, יעיל, שחרר את המתח הפיזי בלי סיבוכים.
שכבנו שם עוד קצת, אבל השקט היה נוח, לא מביך – היא לא ניסתה למלא אותו במילים מיותרות, לא שאלה על החיים שלי או ניסתה לייצר אווירה של "חברות". אני גם לא – לא חיפשתי שיחה עמוקה, לא ניסיתי לשחק את התפקיד של מאהב רגיש. זה היה הקלה מוזרה – כשאין צורך לשחק תפקיד, כששניכם יודעים שזה עסקה, עבודה נטו, בלי העמדת פנים של תשוקה גדולה או חיבור. היא קמה להביא מים, הביאה כוס גם לי, שתינו בשקט, היא עישנה ליד החלון הפתוח קצת, אני הסתכלתי על התקרה, מרגיש את הגוף רגוע עכשיו, בלי מתח, בלי ציפייה ליותר.
קמתי, התקלחתי, מים חמים שוטפים את הזיעה, את הריח הקל שלה שדבק בעור, יצאתי להתלבש. היא חיכתה ליד הדלת, חלוק סגור, ידיים שלובות, "תבוא שוב אם בא לך", אמרה בקול רגוע, בלי לחץ, בלי חיוך גדול. חיבקתי אותה קצר, נשיקה על הלחי, שילמתי טיפ סטנדרטי, יצאתי. הדלת נסגרה מאחוריי בשקט, ירדתי במעלית, יצאתי לרחוב – האוויר קריר יותר עכשיו, אנשים יוצאים לבארים, צחוקים רחוקים, העיר חיה. נכנסתי לאוטו, נסעתי הביתה בדממה, חלון פתוח, רוח נכנסת, מרגיש את ההקלה הזאת נשארת – מפגש בלי משחקים, כנות קרה אבל נוחה, עבודה נטו ששחררה בלי לסבך, בלי להשאיר מחשבות מיותרות.
הגעתי הביתה, הדירה שקטה, זרקתי את עצמי על הספה, בירה קרה, הרגשה של סיום נקי, בלי תחושה מוזרה או חרטה. זה היה ערב שהתייחסו אליו כאל עבודה נטו – והקלה הזאת, כשאין צורך לשחק, הייתה שווה את הכל.
