זה היה יום רביעי בערב, אחד מאלה שבהם חזרתי הביתה מנסיעה קצרה לחולון, פגישה עם לקוח שדיבר שעה על "אופטימיזציה" אבל בסוף לא סגר כלום, והראש שלי היה מלא רעש של מחשבות שלא נגמרות, עייפות שצברתי כל השבוע. הדירה בתל אביב הרגישה כמו מקום זמני, לא בית – אור מהרחוב נכנס דרך הווילונות הדקים, טלוויזיה דולקת על חדשות שלא ראיתי, מקרר עם בירה אחת ופיצה קרה מהאתמול. ישבתי על הספה, גללתי בטלפון בלי מטרה, נכנסתי לאתרים האלה של דירות דיסקרטיות, אלה שמבטיחים "נקייה, דיסקרטית, זמינה עכשיו". ראיתי מודעה על דירה בדרום העיר, ליד שוק לוינסקי או משהו, "בחורה חדשה, אווירה נעימה". התמונות היו רגילות – מיטה גדולה, תאורה עמומה, בחורה עם חיוך. לא חיפשתי משהו מיוחד, סתם משהו שישחרר את היום, בלי דרמה.
שלחתי הודעה, קיבלתי כתובת מהירה, נסעתי לשם, חניתי ברחוב צדדי מלא מכוניות ישנות ובניינים עם כביסה תלויה. הבניין היה ישן, מדרגות צרות עם ריח של אוכל מבושל וסיגריות, עליתי לקומה השלישית, דפקתי על דלת ברזל. מישהי פתחה צוהר, הסתכלה ואז פתחה לגמרי. נכנסתי, והריח – הוא היה הדבר הראשון שהכה בי. לא רע, לא מזעזע, אבל חזק, בלתי נמנע – תערובת של בושם זול מתוק מדי, מעורבב עם ריח של חומר ניקוי חריף, ועוד משהו, אולי סיגריות ישנות או אוכל מהשכנים שחדר דרך הקירות הדקים. זה לא היה ריח נעים, אבל גם לא דוחה – סתם זר, דביק, כזה שנדבק לך באף ולא נעלם.
הדירה הייתה רגילה – חדר אחד עם מיטה גדולה, סדינים לבנים מקומטים קצת, שידה עם מגבות, מקלחון זעיר, חלון עם וילון דק שמכניס אור מהרחוב. הריח היה בכל מקום, תלוי באוויר, מתערבב עם החום שנותר מהיום. הבחורה עמדה שם, חיוך מקצועי, שיער כהה קצר, גוף מלא אבל יפה, לבושה בחלוק כחול קצר. "היי, תיכנס", אמרה ולקחה את הכסף מראש, הכניסה למגירה. "רוצה מים?" הביאה כוס, אבל הריח – הוא היה שם, חזק יותר עכשיו, כאילו נדבק לבגדים שלי כבר. התיישבנו על המיטה, דיברנו קצת, שטויות רגילות – מאיפה אני, מה אני עושה – אבל כל הזמן הריח הזה, לא נעלם, ממלא את החדר, מתערבב עם הבושם שלה, הופך לרקע קבוע.
התחלנו לאט, היא נישקה אותי, ידיים על הצוואר, חלוק נפתח, אבל הריח – הוא נשאר, דבק באף, הזכיר לי כל רגע שאני במקום זר, זמני. הגוף שלה היה חם, רך, אבל הריח הפך למרכזי, משתלט על החושים.
התחלנו לאט, היא נישקה אותי בצוואר, ידיים על החזה שלי, חלוק נפתח לאט, הגוף שלה חשוף – שדיים מלאים, בטן רכה עם סימנים קלים של חיים, רגליים ארוכות שמתוחות קצת. הפשטנו אותי, החולצה והג'ינס נפלו לרצפה, נשכבנו על המיטה, הסדינים חרקו קלות, אבל הריח – הוא היה בכל מקום, דביק, מתוק מדי מהבושם הזול שמתערבב עם החריפות של חומר הניקוי, ועם משהו עמוק יותר, אולי עשן סיגריות ישן שחדר מהקירות או מהשכנים. ניסיתי להתעלם, להתרכז בגוף שלה, בחום של העור, בידיים שלה שגולשות למטה, אוחזות בי חזק, זזות לאט, מעוררות את הדופק. היא ירדה עם הפה, חם, רטוב, לשון משחקת, יד אחת מלטפת את הביצים, אבל הריח נשאר, נדבק לאף, מתערבב עם ריח של זיעה קלה שמתחילה להיווצר, הופך לרקע קבוע שממלא את הראש.
זה לא היה ריח דוחה – לא כמו זבל או משהו מזעזע – אבל הוא היה חזק, בלתי נמנע, כאילו הדירה ספוגה בו, כאילו הוא חלק מהקירות הדקים, מהרהיטים הזולים, מהחיים שקורים כאן ביום ובלילה. היא עלתה עליי, רגליים משני הצדדים, זזה לאט, גונחת קלות, ידיים שלי על התחת שלה, סוחטות את הבשר הרך, אבל הריח – הוא עלה חזק יותר עכשיו, עם הזיעה, עם הנשימות הכבדות, מתערבב עם הבושם שלה, הופך למשהו אחד גדול שמשתלט על החושים. ניסיתי להתרכז בתחושה – בחום שלה, בלחץ, בתנועה העמוקה – אבל הריח הזה, הוא לא נתן, נדבק לכל נגיעה, לכל נשימה, הזכיר לי כל רגע שאני במקום זר, זמני, עם ריח שלא שייך לי.
האצתי, דחפתי מלמטה, היא גנחה חזק יותר, ראש לאחור, שיער כהה נופל על הפנים, אבל הריח עלה בגלים – מתוק, חריף, דביק, כאילו מתגבר עם החום, עם הזיעה שזולגת עלינו. עברנו לתנוחה אחרת, היא על ארבע, אני מאחורה, החזקתי אותה חזק, נכנסתי עמוק, תנועות חזקות, המיטה חורקת בקצב, אבל הריח – הוא היה שם, חודר לאף עם כל נשימה, מתערבב עם ריח של סקס, של גוף, אבל לא נעלם, לא נותן לשכוח. היא הסתובבה, "חזק יותר", לחשה, אבל הקול שלה נבלע בריח הזה, שמשתלט, הופך למרכזי, גדול יותר מהמגע, מהתחושה.
הזיעה זלגה על הגב שלה, על שלי, החדר חם יותר עכשיו, המזגן בקושי מצליח, והריח – הוא גבר, דבק לעור, לבגדים, לכל דבר. זה הפך לרקע קבוע, משתלט על החוויה, גורם לכל מגע להרגיש דרך הפילטר הזה, כאילו הריח הוא חלק מהאינטימיות, אבל לא במובן טוב.
גמרתי חזק, רעד ארוך שמתפשט בכל הגוף, היא המשיכה קצת, גונחת קלות, גוף רועד עליי, אבל הריח – הוא היה שם כל הזמן, חזק יותר עכשיו, עם הזיעה שזולגת עלינו, מתערבב עם ריח של סקס, של עור חם, אבל לא נעלם, לא נותן לשכוח. נשארנו צמודים כמה שניות, נשימות כבדות, אבל אפילו ברגע הזה הריח עלה בגלים – מתוק דביק מהבושם הזול, חריף מחומר הניקוי, ועמוק יותר, אולי עשן סיגריות ישן שספוג בקירות, בווילון, בסדינים. זה לא היה ריח שמפריע לגמרי, לא משהו שגורם לך לקום ולברוח, אבל הוא השתלט, הפך לרקע קבוע, גדול יותר מהמגע, מהתחושה, מהכל.
היא קמה לאט, ניגבה את עצמה במגבת, חייכה קלות, "היה טוב?" שאלה בקול רגוע. אמרתי כן, כי זה היה – פיזית, שחרר משהו – אבל הריח נשאר, דבק באף, בראש, הזכיר לי כל רגע את הדירה הזאת, את הזמניות שלה, את זה שהכל כאן ספוג במשהו זר. קמתי, התקלחתי, מים חמים שוטפים את הזיעה, את השמן, את הריח שלה, אבל הוא לא ירד לגמרי – נשאר קצת על העור, על השיער, כאילו חדר פנימה. יצאתי, התלבשתי, החולצה נדבקה מיד מהלחות בחדר, היא עמדה ליד הדלת, חלוק סגור, "תבוא שוב", אמרה, חיבוק קצר, נשיקה על הלחי. שילמתי טיפ, יצאתי, הדלת נסגרה מאחוריי, אבל הריח – הוא בא איתי, דבק בבגדים, באף, בזיכרון.
ירדתי במדרגות, הרחוב בחוץ עם ריחות אחרים – פלאפל מדוכן, פליטה ממכוניות, ים רחוק – אבל הריח מהדירה נשאר, חזק, מתערבב אבל לא נעלם. נכנסתי לאוטו, התנעתי, פתחתי חלון, רוח נכנסה חזק, אבל הוא היה שם, על המושב, על ההגה, כאילו לקחתי אותו איתי. נסעתי הביתה, חושב על זה כל הדרך – הדירה עצמה הייתה רגילה, המפגש התקיים כמצופה, נעים פיזית, אבל הריח הפך למרכזי, השתלט על החושים, על החוויה כולה. לא דרך מגע, לא דרך מבטים, אלא דרך אוויר – משהו קטן, זר, שלא נעלם, נשאר אחרי, הופך לזיכרון היחיד שנתקע.
הגעתי הביתה, פתחתי דלת, הדירה שלי עם הריח המוכר שלי – קפה ישן, ספרים, חיים – אבל הריח הזה מהדירה נשאר קצת, על הבגדים, על העור, הזכיר לי את החלל הזמני, את הרקע הקבוע שלא נתן לשכוח. התקלחתי שוב, שטפתי חזק, אבל הוא דהה לאט, נשאר בזיכרון – דירה דיסקרטית עם ריח שלא נעלם, שמשתלט על הכל, הופך פרט קטן לחוויה שלמה.
