זה היה יום חמישי בערב, אחד מאלה שבהם חזרתי הביתה מנסיעה ארוכה לירושלים, פגישה עם לקוח שדיבר שעות על "שותפות אסטרטגית" אבל בסוף דחה הכל לשבוע הבא. האוטו היה מלא ריח של קפה קר וזיעה מהחום בפקקים, והראש שלי – עמוס, עייף, עם תחושה כללית של ריקנות שצברתי כל השבוע. הדירה בתל אביב הרגישה כמו תחנה, לא מקום להישאר בו – טלוויזיה דולקת על חדשות שלא מעניינות, מקרר עם בירה אחת ופיתה ישנה. ישבתי על הספה, גללתי בטלפון בלי מטרה, נכנסתי לאתרים המוכרים, אלה עם הפרופילים והתמונות שתמיד נראות מבטיחות אבל בסוף זה אותו דבר. ראיתי אותה – "ויקטוריה", שם בדוי כמובן, שיער כהה חלק, עיניים חומות, גוף רזה עם קימורים עדינים, חיוך סגור בתמונה. כתוב שהיא "אלגנטית, דיסקרטית, זמינה עכשיו". משהו בזה נראה לי נכון על הנייר – לא מוגזם, לא זול, סתם משהו שישחרר את היום בלי דרמה.
שלחתי הודעה, קיבלתי כתובת במרכז העיר וכתובת "עלה מתי שתגיע". נסעתי לשם, חניתי ברחוב צדדי ליד בן יהודה, עליתי במעלית נקייה בבניין משופץ. דפקתי על הדלת, היא פתחה לאט – גבוהה קצת, לבושה בשמלה שחורה פשוטה, רגליים ארוכות, חיוך קל אבל לא חם, עיניים חומות שמסתכלות ישר אבל לא מתעכבות. "היי, תיכנס", אמרה בקול רגוע, מבטא קל, אולי רוסי או אוקראיני, עברית טובה אבל מדודה. הדירה הייתה מסודרת, תאורה עמומה אבל לא רומנטית מדי, מיטה גדולה עם סדינים אפורים, ריח של בושם עדין אבל לא חזק. שילמתי מראש, היא לקחה את הכסף והכניסה למגירה בשידה, "רוצה לשתות?" שאלה, הביאה כוס יין אדום, אבל לא התיישבה קרוב מיד.
התיישבנו על המיטה, כי לא היה ספה, והמרחק נשאר – היא קרובה אבל לא נצמדת, ידיים על הברכיים שלה, מבט ישר אבל לא מתעכב. דיברנו קצת, שטויות רגילות – מאיפה אני, מה אני עושה – אבל הכל מדוד, כאילו היא שומרת גבול גם כשלא צריך. "אתה נוסע הרבה?" שאלה, אבל לא פיתחה, לא שאלה עוד. הנהנתי, סיפרתי קצת על הנסיעות שלי, על הדירות הריקות, אבל היא רק הנהנה, חיוך קל, "כן, אני מבינה". זה היה ברור כבר מההתחלה – הכל נכון על הנייר, היא יפה, הדירה נעימה, אבל המרחק נשאר, לא קרירות, אלא שמירה, כאילו יש גבול בלתי נראה שהיא לא חוצה.
התחלנו לאט, נישקתי אותה, היא הגיבה, ידיים על הצוואר שלי, אבל המבטים שלה לא מתעכבים, לא ננעלים, סתם עוברים. השמלה ירדה, הגוף שלה חלק, רך, חזה קטן אבל מוצק, בטן שטוחה, אבל המגע מדוד, כאילו מחושב, לא נותן יותר מדי.
הפשטנו אחד את השני לאט, השמלה שלה נפלה לרצפה בשקט, הגוף שלה חשוף – עור חלק, חזה קטן אבל מוצק עם פטמות כהות, בטן שטוחה, רגליים ארוכות שמתוחות קצת, כאילו היא שומרת על יציבה גם עכשיו. אני הפשטתי את החולצה, הג'ינס, נשארתי עירום, אבל המרחק נשאר – היא נגעה בי, ידיים על החזה, אצבעות גולשות למטה, אבל מדוד, כאילו מחושב, לא נותנת יותר מדי, לא נצמדת חזק. נישקתי אותה בצוואר, היא הגיבה, ראש קצת לאחור, אבל המבטים שלה לא מתעכבים – עיניים חומות מסתכלות עליי לרגע ואז עוברות לצד, כאילו בודקות משהו בחדר, לא ננעלות. זה לא היה קרירות, אלא שמירה – גבול בלתי נראה שהיא לא חוצה, גם כשלא היה צורך, גם כשהגוף שלה חם, רך, מגיב.
היא דחפה אותי קלות למיטה, שכבתי על הגב, היא עלתה מעליי, אבל לא מיהרה – רכנה, נישקה את החזה, לשון על הפטמות, יד אחת יורדת למטה, אוחזת בי חזק אבל זזה לאט, מדוד, כאילו קובעת את הקצב בעצמה אבל לא נותנת לי להיכנס לגמרי. הרגשתי את זה עולה, הגוף מגיב חזק, דופק מהיר, זיעה קלה מתחילה להיווצר מהאווירה בחדר, אבל הפער היה שם – אינטימיות טכנית, מגע נכון אבל מנותק, כאילו היא עושה את העבודה אבל שומרת על משהו לעצמה. "אתה בסדר?" שאלה בקול רגוע, אבל לא חיכתה לתשובה ארוכה, ירדה עם הפה, חם, רטוב, לשון משחקת אבל לא עמוק מדי, יד אחת מלטפת את הירכיים, אבל המבט שלה כשהרימה את הראש – לא מתעכב, עובר לצד, כאילו בודקת את השעון או משהו.
היא עלתה עליי, רגליים משני הצדדים, אוחזת בי, מכוונת לאט, נכנסת עמוק, גונחת קלות אבל שקט, קצב איטי, ידיים שלה על החזה שלי, לוחצות אבל לא סוחטות, כאילו שומרות מרחק גם בגוף. זזתי מלמטה, ניסיתי להאיץ, ידיים שלי על המותניים שלה, מושכות קרוב, אבל היא האטה, חייכה קלות, "לאט", אמרה, כאילו קובעת את הכללים גם עכשיו. הסקס התרחש, היה נעים, חם, גוף על גוף, זיעה מתערבבת, תנועות עמוקות, אבל הוא לא ביטל את הפער – המרחק מורגש דווקא כשמתקרבים, כשהגוף נצמד אבל הנפש נשארת בצד, שמורה. הגניחות שלה היו רכות, מבוקרות, לא פרוצות, מבטים שלה עוברים על הפנים שלי אבל לא ננעלים, כאילו רואה אותי אבל לא באמת.
עברנו לתנוחה אחרת, היא על הצד, אני מאחורה, יד אחת על החזה שלה, השנייה על המותן, נכנסתי עמוק, תנועות חזקות יותר, אבל היא שמרה – יד על היד שלי, מנחה קלות, "ככה", אמרה בשקט, אבל הקול רחוק, כאילו לא לגמרי כאן. הגוף שלה רעד, חום מתפשט, אבל המרחק נשאר, גבול שקוף שמפריד בין המגע הפיזי לחיבור רגשי.
גמרתי, רעד חזק אבל שקט, היא המשיכה קצת, גונחת קלות אבל מבוקרת, נשארה צמודה כמה שניות, נשימות כבדות מתערבבות, זיעה על העור. אבל אפילו ברגע הזה – המרחק נשאר. היא לא נצמדה חזק, לא הניחה ראש על החזה שלי, לא ליטפה באופן חופשי – יד אחת על הכתף שלי, אבל רחוקה, כאילו שומרת על מרווח גם עכשיו, כשלא היה צורך. שכבנו שם עוד קצת, הגוף שלה חם אבל לא נמס עליי, עיניים שלה פקוחות, מסתכלות על התקרה או על הקיר, לא עליי. זה לא היה קרירות – היא חייכה קלות, ליטפה את הבטן שלי פעם אחת, אבל מדוד, כאילו חלק מהשגרה, לא משהו שמגיע מהבפנים.
קמה לאט, הלכה למקלחון, שמעתי את המים זורמים, את הווילון נמשך. נשארתי על המיטה, מסתכל על התקרה הלבנה, חושב על זה – הסקס התרחש, היה נעים, חזק אפילו, הגוף שלה הגיב, שלי גם, אבל הוא לא ביטל את הפער, לא סגר את הגבול הבלתי נראה הזה שהיא שמרה כל הערב. אינטימיות טכנית – מגע נכון, תנועות מדויקות, גניחות בזמן – מול חיבור רגשי שלא היה שם בכלל. זה מורגש דווקא כשמתקרבים – כשהגוף נצמד, כשהחום מתפשט, אבל הנפש נשארת רחוקה, שמורה, כאילו היא לא נותנת יותר ממה שצריך. לא כעסתי, לא התאכזבתי גדול – זה היה ברור מההתחלה, אבל זה השאיר תחושה מוזרה, כאילו עשית משהו אינטימי אבל יצאת מנותק יותר.
היא חזרה, עטופה בחלוק, חייכה את החיוך הקל הזה, "היה נעים לך?" שאלה, קולה רגוע, לא סקרני באמת. אמרתי כן, כי זה היה – פיזית, שחרר משהו מהמתח של היום – אבל בפנים הרגשתי את המרחק הזה נשאר, גדול יותר עכשיו, אחרי הכל. קמתי, התקלחתי, מים חמים שוטפים את הזיעה, את הריח שלה שדבק בעור, אבל לא את התחושה. יצאתי, התלבשתי לאט, היא עמדה ליד הדלת, ידיים שלובות, מבט ישר אבל לא מתעכב. "תבוא שוב", אמרה, חיבוק קצר, נשיקה על הלחי, אבל לא חמה, לא נשארת. שילמתי טיפ, יצאתי, הדלת נסגרה מאחוריי בשקט, צליל נקישה מדויק שמסיים הכל.
ירדתי במעלית, יצאתי לרחוב, האוויר קריר יותר עכשיו, אנשים הולכים, צוחקים, העיר חיה. נסעתי הביתה, חושב על זה כל הדרך – נערת ליווי ששמרה מרחק גם כשלא היה צורך, הפכה מפגש רגיל למשהו מנותק, עם אינטימיות טכנית אבל בלי חיבור, מרחק שמורגש דווקא כשמתקרבים.
