זה היה ערב רביעי, אחד מאלה שבהם חזרתי הביתה מוקדם מדי מפגישה במרכז, לקוח שדיבר הרבה על "חזון" אבל סגר על מעט, והדירה שלי הרגישה כמו תחנה זמנית, לא מקום להישאר בו. השעה הייתה משהו כמו שבע, השמש כבר שקעה אבל השמיים עדיין בהירים קצת, צבע כתום רך על הבניינים. ישבתי בסלון, בירה קרה ביד, טלוויזיה דולקת על משהו שלא ראיתי, והעייפות הייתה שם – לא עייפות של שינה, יותר כזאת שמעיקה, שגורמת לך לרצות לזוז בלי לדעת לאן. קמתי, הסתכלתי על המפתחות של האוטו על השידה, חשבתי לעצמי "למה לא?". לא היה לי כוח לצאת לבד, לפגוש אנשים, להיכנס לבאר או למסעדה – סתם רציתי להיות בתנועה, אבל בלי מאמץ, בלי לצאת מהרכב.
זרקתי עליי מעיל קל כי הערב קריר, לקחתי את הטלפון והמפתחות, יצאתי. האוטו חיכה בחנייה, המאזדה הישנה עם המושבים המוכרים, התנעתי והתחלתי לנסוע – לא דרומה, לא צפונה, סתם יצאתי לכיוון מרכז העיר, רדיו דולק על תחנה שמנגנת מוזיקה חלשה, שירים ישנים עם גיטרה אקוסטית, קולות נמוכים שמתאימים למצב רוח כזה. לא היה לי יעד – לא חברים, לא מקום ספציפי, סתם נסיעה עירונית, בתוך תל אביב, בין הרחובות המוכרים אבל בלי להיכנס לשום מקום. לפעמים ההרפתקה לא דורשת הליכה, רק ישיבה – מאחורי ההגה, חלון פתוח קצת, רוח נכנסת, אורות רמזורים משתנים מלפנים.
נסעתי לאט, דרך רחוב אבן גבירול, התנועה סבירה, מכוניות מסביב אבל לא פקקים, אנשים הולכים על המדרכות, יוצאים מברים, נכנסים למסעדות. הסתכלתי עליהם דרך החלון – זוג צעיר מחזיק ידיים, צוחקים על משהו, בחורה עם כלב גדול שמושך אותה, קבוצת חבר'ה יושבים על מדרגות ומעשנים. לא נכנסתי לשום מקום, לא עצרתי לדבר עם אף אחד, ובכל זאת קרה משהו – תחושה של נוכחות בתוך העיר בלי להשתתף בה באמת, כאילו אני צופה בסרט מהמושב האחורי, בתנועה אבל מנותק. המוזיקה הייתה חלשה, רקע נעים, הרוח נכנסה, מעיפה לי את השיער, האורות מהרמזורים – אדום, ירוק, צהוב – משתקפים על השמשה, צבעים רכים בערב.
עברתי לרחוב דיזנגוף, האטתי עוד יותר, מכוניות מאחורי צפרו קצת אבל לא אכפת לי, נסעתי בקצב שלי, מסתכל על החנויות שנסגרות, על האנשים שיושבים בבתי קפה עם חלונות גדולים, שותים קפה, מדברים, צוחקים. מבטים אקראיים דרך החלונות – מישהי מסתכלת עליי לרגע, מחייכת קלות, אני מחייך חזרה אבל ממשיך, לא עוצר. זה היה הרגעים הקטנים האלה – אורות ניאון מהחנויות, ריח של פלאפל מהדוכן בפינה, מוזיקה רחוקה מבר פתוח, הכל נכנס דרך החלון הפתוח, אבל אני נשאר בפנים, בטוח, בתנועה אבל לא זז באמת.
עברתי לרחוב בוגרשוב, האטתי עוד יותר, כמעט זוחל בין המכוניות, אבל לא אכפת לי – הערב היה שלי, בלי לחץ, בלי צורך להגיע לשום מקום. המוזיקה החלשה המשיכה, שיר ישן של אריק איינשטיין או משהו דומה, קול נמוך שמתאים בדיוק למצב רוח הזה, מילים על אהבה ועיר שמתפזרות באוויר ולא נתקעות. החלון פתוח קצת יותר עכשיו, הרוח נכנסת חזק, מעיפה ניירות קטנים על המושב לידי, ריח של ים מעורבב עם ריח של גריל מבר פתוח, עשן סיגריות מאנשים על המדרכה. עצרתי ברמזור אדום, מסתכל ישר קדימה אבל עיניים נודדות לצדדים – זוג יושב בבית קפה עם חלון גדול, היא צוחקת על משהו שהוא אמר, יד על היד שלו, אורות ניאון ורודים מאירים אותם מלמעלה. מבט אקראי – היא מסתכלת החוצה, עיניים נפגשות עם שלי לרגע, חיוך קל, אני מחייך חזרה אבל הרמזור נהיה ירוק, אני ממשיך.
זה היה הרגעים האלה – מבטים דרך חלונות, חיבורים קצרים שלא קורים באמת, אבל מרגישים כמו משהו. המשכתי לנסוע, עברתי ליד כיכר רבין, האורות שם בהירים יותר, אנשים יושבים על הדשא, קבוצות חבר'ה עם בירות, מוזיקה רחוקה מפסטיבל קטן או משהו. האטתי, כמעט עצרתי, מסתכל עליהם מהאוטו – צחוק גדול, מישהו מנגן בגיטרה, זוג מתנשק מאחורי עץ. הרגשתי את זה – נוכחות בתוך העיר, רואה את החיים מסביב, שומע את הרעש דרך החלון הפתוח, אבל מנותק, בטוח בתוך הרכב, בתנועה איטית אבל לא זז באמת. המוזיקה שלי הייתה חלשה, רקע לכל זה, שיר על לילה בעיר שמתאים בדיוק, מילים על בדידות ועל אנשים שחולפים.
עצרתי ברמזור נוסף, הפעם ליד שדרות רוטשילד, האורות מהבניינים החדשים מאירים את הרחוב, אנשים יוצאים ממסעדות יקרות, לבושים יפה, צוחקים בקול. מסתכל עליהם – בחורה עם שמלה אדומה עומדת מחוץ לבניין, מעשנת, מדברת בטלפון, צוחקת חזק. מבט שלה נופל עליי, מחייכת קלות, אני מהנהן חזרה, אבל הרמזור ירוק, ממשיך. זה היה ככה כל הערב – תחושת תנועה גם כשלא זזים, עצירות ברמזורים שנותנות זמן להסתכל, להרגיש את העיר מסביב בלי להיות חלק ממנה. הרוח נכנסה חזק יותר, מעיפה את השיער, קרירה על הפנים, מנוגדת לחום שנותר מהיום. חשבתי על זה – לפעמים ההרפתקה היא בדיוק ככה, פשוטה, עירונית, בלי לצאת מהרכב, בלי לפגוש אף אחד, אבל עם תחושה שמשהו קורה, שינוי קטן בזווית, נוכחות שקטה בתוך כל הרעש.
המשכתי לנסוע, עברתי ליד הים עכשיו, רחוב הרברט סמואל, האורות מהטיילת מאירים את הגלים, אנשים הולכים לאורך החוף, כלבים רצים, זוגות יושבים על ספסלים. האטתי, כמעט זוחל, חלון פתוח לגמרי, ריח של ים חזק, מלוח, מעורבב עם ריח של צ'יפס מדוכנים.
המשכתי לנסוע לאורך הים, האורות מהטיילת מהבהבים על המים, גלים קטנים נשברים בשקט, רחש שלהם נכנס דרך החלון הפתוח יחד עם הריח המלוח החזק. האטתי עוד יותר, כמעט עצרתי ליד חניון קטן, אבל לא ירדתי – סתם נשארתי ברכב, מנוע דולק בשקט, מוזיקה חלשה ממשיכה, שיר על לילה בעיר שמתנגן עכשיו, מילים על אורות ואנשים שחולפים. מסתכל על הטיילת – אנשים הולכים זוגות זוגות, יד ביד, כלבים רצים אחרי כדורים, ילדים מאוחרים רודפים אחרי גלים, צוחקים כשהמים רטובים אותם. מבטים דרך החלון – זוג יושב על ספסל, מתנשק לאט, לא שמים לב לעולם, היא עם ראש על הכתף שלו, הוא מלטף לה את השיער. חייכתי לעצמי, הרגשה מוזרה של נוכחות – אני כאן, רואה אותם, חלק מהעיר אבל מנותק, בתנועה איטית אבל לא זז באמת, רק צופה.
עצרתי ברמזור ליד מלון גדול, אורות ניאון מהלובי מאירים את הרחוב, אנשים יוצאים עם מזוודות, תיירים מדברים באנגלית, צוחקים חזק. מסתכל עליהם – משפחה עם ילדים קטנים, אבא נושא תיקים, אמא מחזיקה יד של ילדה שקופצת משמחה. זה היה רגע קטן, אבל נשאר – תחושה של להיות בתוך העיר בלי להשתתף, לראות את החיים מסביב דרך זכוכית, אורות רמזורים משתנים, צבעים אדום-ירוק-צהוב שמאירים את הפנים שלי בהשתקפות על השמשה. המוזיקה עברה לשיר שקט יותר, גיטרה אקוסטית, קול נשי רך ששר על לילות לבד בעיר גדולה. זה התאים – לא בדידות כבדה, סתם שתיקה נעימה, תנועה שקטה בתוך כל הרעש.
הסתובבתי חזרה, דרך רחובות צדדיים יותר, פחות אורות, בניינים ישנים עם חלונות מוארים, אנשים יושבים במרפסות, מדברים, מעשנים, צוחקים. האטתי ליד פארק קטן, עצים גבוהים, ספסלים ריקים עכשיו, אבל שמעתי מוזיקה רחוקה, מישהו מנגן בגיטרה אולי. לא עצרתי, רק נסעתי לאט, חלון פתוח, רוח קרירה יותר עכשיו נכנסת, מעיפה את החולצה. חשבתי על זה הרבה – ההרפתקה הזאת, העירונית, הפשוטה, בלי לצאת מהרכב, בלי לפגוש אף אחד, אבל עם תחושה שמשהו קרה, שינוי קטן, נוכחות שקטה בתוך הלילה. האורות מהבתים האירו את הפנים שלי בהשתקפות, מבטים דרך חלונות של אנשים אחרים – מישהו יושב לבד במרפסת, שותה בירה, מסתכל על הרחוב, אולי כמוני.
חזרתי הביתה מאוחר, החנייה ריקה, כיביתי את המנוע, ישבתי עוד קצת בדממה, מוזיקה כבויה עכשיו, רק השקט של הלילה. יצאתי, נעלתי את האוטו, עליתי לדירה, אבל התחושה נשארה – הרפתקה עירונית בלי לצאת מהרכב, עם מוזיקה חלשה, אורות רמזורים ומבטים דרך חלונות, תנועה גם כשלא זזים.
