זה היה ערב שישי, אחד מאלה שבהם השבוע נגמר אבל העייפות לא, והדירה בתל אביב הרגישה כמו מקום לעבור דרכו, לא להישאר בו. חזרתי הביתה מנסיעה קצרה לרמת השרון, פגישה עם לקוח שדיבר הרבה על "פרויקטים חדשים" אבל בסוף אמר "נדבר בשבוע הבא", והראש שלי היה כבד – לא עייפות פיזית, יותר כזאת נפשית שצברתי כל השבוע, מחשבות על עבודה שתקועה, על חברים שפחות מתקשרים, על זה שהחיים על הקו מרגישים לפעמים כמו נסיעה בלי יעד אמיתי. השעה הייתה משהו כמו שש או שבע, השמש כבר נמוכה, צבע כתום רך על הבניינים, והדירה שקטה – טלוויזיה כבויה, מקרר מזמזם, חלון פתוח לרחוב שמתחיל להתעורר לסופשבוע.
ישבתי על הספה, בירה קרה ביד אבל לא שתיתי הרבה, גללתי בטלפון, ראיתי הודעות ישנות, תמונות מחברים שיוצאים, ופתאום הרגשתי את זה – רצון לערב אחר, לא להישאר כאן לבד עם המחשבות האלה. לא משהו גדול, לא מסיבה או מפגש עם מישהי, סתם לזוז, לצאת, להיות בתנועה. קמתי, הסתכלתי על המפתחות של האוטו, חשבתי לעצמי "די, תצא". זרקתי עליי מעיל קל כי הערב קריר, לקחתי את הטלפון והארנק, יצאתי בלי תוכנית – לא ידעתי לאן, אולי לחיפה, אולי לירושלים, אולי סתם נסיעה על הכביש החופי עד שמשהו ימשוך אותי. התנעתי, המאזדה הישנה נדלקה בשקט, שמתי מוזיקה נמוכה, איזה פלייליסט עם שירים שקטים, ויצאתי מהעיר דרך כביש 2, צפונה, כי למה לא.
הנסיעה התחילה נעים – התנועה דלילה בערב שישי, הכביש פתוח, רוח נכנסת מהחלון הפתוח, ריח של ים מעורבב עם ריח של שדות. חשבתי שזה יהיה ערב אחר – עצירה במקום כלשהו, אולי קפה על החוף, אולי סיבוב בעיר זרה, משהו שישנה את הזווית, ינתק את המחשבות הכבדות. עברתי את הרצליה, נתניה, הכביש חלק, האורות מהעיר נעלמים מאחור, השמיים כהים יותר עכשיו, כוכבים מתחילים להופיע. אבל משהו לא התרומם – העייפות נשארה, המחשבות לא שקטו, המוזיקה הרגישה רחוקה. ניסיתי להאיץ, לפתוח חלון יותר, לשנות תחנה, אבל זה לא עזר – הערב פשוט לא התחיל, לא התרומם, נשאר תקוע באותה תחושה כבדה מהבית.
עצרתי בתחנת דלק ליד חדרה, קניתי קפה חם וחטיף, ישבתי באוטו עם מנוע כבוי, שותה לאט, מסתכל על האנשים – משפחות בדרך לסופשבוע, נהגי משאיות מעשנים, זוג צעיר מתווכח על משהו. חשבתי שזה יהיה הרגע – אולי אמשיך, אולי אמצא מקום לעצור, אבל לא – העייפות גברה, המחשבות נשארו כבדות, והרצון לזוז התחיל לדעוך.
חזרתי לאוטו אחרי הקפה בתחנת הדלק, המנוע נדלק בשקט, אבל לא נסעתי מיד – ישבתי שם עוד קצת, חלון פתוח, מסתכל על האורות של התחנה, על האנשים שנכנסים ויוצאים, קונים חטיפים, ממלאים דלק, ממשיכים בדרך שלהם. הקפה היה חם אבל מר מדי, החטיף לא באמת הרגיע את הרעב, והעייפות נשארה, כבדה יותר עכשיו, כאילו העצירה הזאת רק הדגישה אותה. ניסיתי להגיד לעצמי "תמשיך, תראה לאן זה מוביל", שמתי מוזיקה קצת יותר קצבית, פתחתי חלון עד הסוף, רוח נכנסה חזק, אבל זה לא עזר – הערב פשוט לא התרומם, נשאר תקוע באותה נקודה, בלי אנרגיה, בלי משהו שידליק אותי להמשיך.
נסעתי עוד קצת, עברתי את חדרה, הכביש פתוח אבל ריק יותר עכשיו, מכוניות בודדות חולפות, אורות אדומים רחוקים נעלמים במראה. חשבתי שזה יהיה ערב של תנועה, של שינוי קטן, של משהו שישבור את השגרה – אולי עצירה בחוף, אולי סיבוב בעיר קטנה, אולי סתם נסיעה עד שמשהו יקרה. אבל שום דבר לא קרה – השמיים כהים לגמרי עכשיו, כוכבים מעל, הרוח קרירה יותר, אבל הראש נשאר כבד, המחשבות אותו דבר: על העבודה שמחכה, על הדירה הריקה, על זה שהחיים על הקו מלאים בנסיעות כאלה, שמתחילות עם רצון לשינוי ונגמרות באותו מקום. עצרתי שוב, הפעם בצד הכביש, מקום שקט עם נוף לשדות חשוכים, כיביתי את המנוע, ישבתי בדממה, מסתכל על החושך בחוץ.
המוזיקה כבויה עכשיו, רק רחש של חרקים רחוק, רוח בעצים. חשבתי לעצמי כמה מוזר זה – יצאתי מתוך רצון לערב אחר, משהו שישנה את הזווית, ינתק את העייפות, אבל הוא פשוט לא התרומם, נשאר שטוח, בלי אירוע, בלי משהו שידבק. לא אכזבה גדולה – לא ציפיתי למשהו דרמטי – וגם לא תחושת החמצה, סתם הבנה שזה ככה לפעמים, ערב שלא קרה, נסיעה שחוזרת על עצמה. הסתכלתי על השעון – עדיין מוקדם, אבל הרגשתי שזהו, מספיק. התנעתי שוב, הסתובבתי חזרה דרומה, הכביש אותו כביש, אבל הפוך עכשיו, האורות של העיר מתקרבים מאחורי הגבעות.
הנסיעה חזרה הייתה שקטה, בלי מוזיקה, חלון פתוח, רוח קרירה נכנסת, מעירה קצת אבל לא מספיק. חשבתי על זה – לפעמים זה ככה, הרפתקה שמתחילה עם רצון לזוז ונגמרת מוקדם מהצפוי, חוזרת למקום שממנו יצאת, בלי שינוי גדול.
הגעתי הביתה מוקדם יותר ממה שחשבתי, השעה עדיין לא מאוחרת, הרחובות בתל אביב מתחילים להתמלא באנשים שיוצאים לסופשבוע, צחוקים מברים, מוזיקה רחוקה, זוגות הולכים יד ביד. חניתי מתחת לבניין, כיביתי את המנוע, ישבתי שם עוד קצת בדממה, חלון פתוח, רוח קרירה נכנסת, מעיפה את הריח של הכביש והים שדבק בבגדים. לא הייתה אכזבה גדולה – לא ציפיתי למשהו דרמטי, לא לתגלית או חוויה גדולה – וגם לא תחושת החמצה, סתם הבנה שזה ככה לפעמים, ערב שלא קרה, נסיעה שחזרה על עצמה, הסתיימה מוקדם מהצפוי אבל בלי כעס, בלי חרטה.
קמתי מהאוטו, נעלתי, עליתי לדירה, הדלת נסגרה מאחוריי בשקט, השקט המוכר חזר – מקרר מזמזם, אור מהרחוב נכנס דרך הווילונות, הדירה אותו דבר כמו כשיצאתי. זרקתי את המפתחות על השידה, פתחתי בירה קרה מהמקרר, התיישבתי על הספה, מסתכל על התקרה, נותן למחשבות לזרום לאט. חשבתי על זה הרבה – יצאתי מתוך רצון לערב אחר, לשינוי קטן, לתנועה שתנתק את העייפות, אבל הוא פשוט לא התרומם, נשאר שטוח, חזרתי מוקדם, בלי אירוע, בלי משהו שישנה. זה חלק מהחיים על הקו – נסיעות כאלה, הרפתקות קטנות שמתחילות עם תקווה ונגמרות בשתיקה, בלי דרמה, בלי סיכום גדול, סתם חוסר אירוע שהוא גם חלק מהתנועה.
שתיתי מהבירה לאט, הטעם מר קצת, קריר על הלשון, פתחתי חלון, רוח נכנסת, מעיפה את הווילונות. העיר למטה חיה עכשיו – צחוקים, מוזיקה, אנשים יוצאים – אבל אני כאן, שקט, עייף אבל לא כבד כמו קודם. זה היה ככה – הרפתקה שנגמרה מוקדם מהצפוי, חזרה הביתה בלי שינוי גדול, אבל עם הבנה שגם זה בסדר, שגם ערב שלא קרה הוא חלק מהחיים, מהתנועה הזאת על הקו, בלי צורך בתמיד משהו גדול.
שכבתי במיטה מוקדם, אור כבוי, שקט מוחלט, נרדם עם התחושה הזאת – לא רע, לא טוב, סתם ככה.
