זה היה יום רביעי בצהריים, אחד מאלה שבהם השבוע כבר מרגיש ארוך מדי אבל עדיין לא נגמר, והעייפות צברה משקל שקט על הכתפיים. חזרתי הביתה מנסיעה קצרה לראשון לציון, פגישה עם לקוח שדיבר שעה על "אופטימיזציה" אבל בסוף אמר "נחשוב על זה", והראש שלי היה מלא רעש של מחשבות שלא נגמרות – על עבודה שתקועה, על דירה ריקה שמחכה, על זה שהחיים על הקו מרגישים לפעמים כמו נסיעה במעגל. הדירה בתל אביב הייתה שקטה, חמה מדי למרות המזגן, חלון פתוח לרחוב עם רעש של מכוניות וצעקות ילדים רחוקות. ישבתי על הספה, בירה קרה ביד אבל לא שתיתי הרבה, גללתי בטלפון בלי מטרה, נכנסתי לאתרים האלה של דירות דיסקרטיות, אלה שמבטיחים "פרטיות מלאה" ו"אווירה נעימה". ראיתי מודעה על דירה במרכז, "נקייה, שקטה, זמינה עכשיו". התמונות היו פשוטות – מיטה גדולה, תאורה עמומה, בחורה עם חיוך רגיל. לא חיפשתי משהו מיוחד, סתם משהו שישחרר את היום, בלי מאמץ, בלי ציפיות גדולות.
שלחתי הודעה, קיבלתי כתובת מהירה, נסעתי לשם, חניתי ברחוב צדדי ליד שוק הכרמל או משהו, עליתי במעלית נקייה בבניין משופץ. דפקתי על הדלת, מישהי פתחה צוהר, הסתכלה ואז פתחה לגמרי. נכנסתי, והתחושה התחילה מיד – השעון זז, אבל התחושה לא. הדירה הייתה נקייה, מסודרת, אבל שקטה מדי, כאילו הזמן כאן תקוע, לא זז. חדר אחד עם מיטה גדולה, סדינים לבנים מקופלים בדיוק, שידה עם מגבות, מקלחון זעיר, חלון עם וילון סגור חלקית. הרהיטים היו פשוטים, ניטרליים, בלי חפצים אישיים, בלי תמונות או משהו שמזכיר חיים. הריח היה נקי, חומר ניקוי קל, אבל בלי חום, בלי ריח של מגורים. הבחורה עמדה שם, חיוך קל, שיער כהה אסוף, גוף רזה אבל יפה, לבושה בחלוק לבן. "היי, תיכנס", אמרה בקול רגוע, לקחה את הכסף מראש והכניסה למגירה.
התיישבנו על המיטה, כי לא היה מקום אחר, והשקט היה כבד – לא שקט נעים, יותר כמו לולאה, כאילו כל דקה דומה לקודמת. דיברנו קצת, שטויות רגילות – מאיפה אני, מה אני עושה – אבל השיחה לא התרוממה, נשארה שטחית, מדודה, כאילו גם היא מרגישה שהזמן כאן תקוע. לא רע, לא טוב, פשוט תקוע – השעון על הקיר זז, אבל התחושה לא, הכל נשאר באותו מקום, בלי להתקדם. היא נישקה אותי, ידיים על הצוואר, חלוק נפתח, אבל המגע היה איטי, כאילו גם הוא לא ממהר לשום מקום, נשאר במקום.
הפשטנו אחד את השני, הגוף שלה חלק, רך, אבל התחושה – כאילו אנחנו בתוך לולאה שקטה, כל תנועה דומה לקודמת, בלי בנייה, בלי שיא.
הפשטנו אחד את השני לאט, החלוק שלה נפל לרצפה בשקט, הגוף שלה חשוף – עור חלק, חזה קטן אבל מוצק, בטן שטוחה, רגליים ארוכות שמתוחות קצת, כאילו היא מחכה למשהו אבל לא ממהרת. אני הפשטתי את החולצה והג'ינס, נשארתי עירום, נשכבנו על המיטה, הסדינים חרקו קלות, קרים בהתחלה על העור. היא נישקה אותי, ידיים על הצוואר, לשון משחקת לאט, אבל הקצב היה איטי, מדוד, כאילו כל תנועה דומה לקודמת, חוזרת על עצמה בלולאה שקטה. הגוף שלה חם, רך, נצמד אליי, אבל הזמן – הוא הרגיש תקוע, לא זז, כאילו השעון על הקיר מתקתק אבל הדקות לא מתקדמות, נשארות באותו מקום.
היא ירדה עם הפה על החזה, נושכת קלות את הפטמות, יד אחת יורדת למטה, אוחזת בי, זזה לאט למעלה ולמטה, אבל בלי להאיץ, בלי לבנות משהו חדש. הרגשתי את זה – הדופק עולה, הגוף מגיב, חום מתפשט בבטן, אבל התחושה נשארה אותו דבר, לולאה, כל דקה דומה לקודמת, בלי התקדמות, בלי שיא שמגיע. השקט בחדר היה כבד, רק נשימות כבדות קלות, הרעש הקל של היד על העור, המזגן שמזמזם באותו קצב כל הזמן. חשבתי לעצמי – זה לא רע, המגע נעים, הגוף שלה רך, חלק, אבל לא טוב, לא משהו שמושך אותך קדימה, סתם תקוע, כאילו הזמן כאן עצר, מחכה למשהו שלא מגיע.
היא עלתה עליי, רגליים משני הצדדים, אוחזת בי, מכוונת לאט, נכנסת עמוק, גונחת קלות אבל שקט, זזה בקצב איטי, עיגולים עם האגן, ידיים שלה על החזה שלי, לוחצות אבל לא חזק. זזתי מלמטה, ניסיתי להאיץ, ידיים על המותניים שלה, מושכות קרוב, אבל היא האטה, נשארה באותו קצב, כאילו כל תנועה חוזרת על הקודמת, לולאה שקטה שלא מתקדמת. הזיעה התחילה לזלוג קלות, החדר חם יותר עכשיו, אבל התחושה – תקועה, לא משתנה, כל דקה מרגישה כמו הקודמת, בלי בנייה, בלי שינוי, בלי סוף שמגיע. השעון תקתק, אבל זה לא עזר – הזמן הרגיש כאילו הוא במקום, מחזורי, חוזר על עצמו בתוך ארבעה קירות האלה, בלי להתקדם לשום מקום.
עברנו לתנוחה אחרת, היא על הצד, אני מאחורה, יד אחת על החזה שלה, השנייה על המותן, נכנסתי עמוק, תנועות איטיות, אבל שוב – אותו קצב, אותה תחושה, לולאה שקטה שחוזרת על עצמה, כאילו המפגש התנהל בתוך מעגל שלא נשבר.
גמרתי, רעד קצר אבל שקט, היא המשיכה קצת, גונחת בקול נמוך אבל לא חזק, נשארה צמודה כמה שניות, נשימות כבדות מתערבבות עם הרעש הקבוע של המזגן והקולות הרחוקים מהרחוב – דלת נטרקת, צעדים במסדרון, מישהו צועק משהו בערבית. אבל אפילו ברגע הזה הזמן הרגיש תקוע – לא שחרור גדול, לא הקלה, סתם סיום של עוד מחזור בלולאה השקטה הזאת, כאילו כל דקה חוזרת על הקודמת, בלי להתקדם, בלי להשתנות. היא נשארה שם עוד רגע, גוף חם עליי, זיעה קלה מתייבשת, אבל לא ליטפה, לא דיברה, סתם נשמה, כאילו גם היא מרגישה את הלולאה, מחכה שמשהו ישבור אותה אבל לא עושה כלום.
שכבנו שם עוד קצת, השקט כבד יותר עכשיו, רק הנשימות מתאוששות לאט, המיטה חרקה קלות כשזזה, אבל הכל נשאר אותו דבר – התאורה העמומה מאירה את הקירות הלבנים, השידה עם המגבות המקופלות בדיוק, הווילון שלא זז, החדר שמרגיש כמו תמונה קפואה. חשבתי לעצמי כמה מוזר זה – השעון זז, הדקות עוברות, אבל התחושה לא, הכל תקוע בתוך ארבעה קירות האלה, לולאה שחוזרת על עצמה, בלי בנייה, בלי שיא, בלי סוף אמיתי. לא רע – המגע היה נעים, הגוף שלה רך, חם, הסקס התרחש כמו שצריך – ולא טוב, לא משהו שמושך אותך קדימה או משאיר חותם, פשוט תקוע, נשאר בדיוק שם, באותו מקום.
היא קמה ראשונה, ניגבה את עצמה במגבת, חלוק סגור עכשיו, חיוך קל אבל לא חם, "היה נעים?" שאלה בקול רגוע, כאילו מסיימת משהו שגרתי. אמרתי כן, כי זה היה – נעים, פיזי – אבל בפנים הרגשתי את הלולאה נמשכת, הזמן עדיין תקוע, גם עכשיו, אחרי. קמתי, התקלחתי, מים חמים שוטפים את הזיעה, את השמן, אבל התחושה נשארה – כאילו החדר הזה, עם הקירות הדקים, עם הרהיטים הניטרליים, עם השקט הכבד, מחזיק אותך במקום, לא נותן להתקדם. יצאתי, התלבשתי לאט, היא עמדה ליד הדלת, ידיים שלובות, "תבוא שוב", אמרה, חיבוק קצר, נשיקה על הלחי. שילמתי טיפ, יצאתי, הדלת נסגרה מאחוריי בשקט, אבל אפילו במסדרון הזמן הרגיש אותו דבר – צעדים איטיים, שקט, לולאה.
ירדתי במדרגות, יצאתי לרחוב, האוויר חם עדיין, אנשים הולכים, אבל התחושה מהדירה נשארה – זמן שנתקע בתוך ארבעה קירות, חוויה שלא מתקדמת לשום מקום, נשארת בדיוק שם, בלולאה שקטה.
נסעתי הביתה, חושב על זה – דירה דיסקרטית שבה הזמן הרגיש תקוע, והכל נשאר באותו מקום, בלי להשתנות.
