המסעות שתמיד הופכים לי לבלאגן

החלק הזה על המסעות שלי, כאלה שמגיעים אליי כשאני זז. לא מתכוון לכלום, אבל תמיד יוצא חרא. כמו כשהזזתי לצפון בשביל נוף, אבל נתקעתי בגשם והכרתי מישהו שהציע לי עסקה דפוקה - ברחתי אבל צחקתי. או בפאב בת"א, כמה בחורות הזמינו סבב ואז התעופפו, השאירו אותי עם חור בכיס - איזה פראייר. סיפורים כאלה, עם ניואנסים שמוסיפים פלפל, כמו דפיקה קלה בכביש 90 שהובילה לקפה עם הנהגת. אני שופך את זה כמו לחברים, מילים גסות אם צריך, והמון אירוניה כי אני זה שתמיד נדפק. אין פה לקחים, רק מה התרחש ואיך התפקששתי שוב.

הרפתקה עירונית בלי לצאת מהרכב

הרפתקאות

הרפתקה עירונית בלי לצאת מהרכב

19/05/2025

לפעמים ההרפתקה לא דורשת הליכה, רק ישיבה. ערב שעבר בתוך הרכב, עם מוזיקה חלשה, אורות רמזורים ומבטים דרך חלונות. לא נכנסתי לשום מקום, לא פגשתי אף אחד, ובכל זאת קרה משהו. זה סיפור על נוכחות בתוך עיר בלי להשתתף בה באמת, ועל תחושת תנועה גם כשלא זזים.
הרפתקה שהתחילה מעייפות ונגמרה בשתיקה

הרפתקאות

הרפתקה שהתחילה מעייפות ונגמרה בשתיקה

14/01/2025

זה לא היה יום מיוחד ולא יציאה מתוכננת. עייפות הצטברה, הראש היה עמוס, וההחלטה לזוז נולדה כמעט מתוך רצון לכבות הכול. הנסיעה עצמה לא הייתה ארוכה, אבל היא הרגישה כבדה, עם הרבה מחשבות שלא ביקשו פתרון. לא חיפשתי חוויה, רק שינוי קטן בזווית. זה סיפור על תנועה שלא נועדה לברוח, אלא פשוט להחזיק את עצמך עוד קצת בתוך היום, בלי דרמה ובלי סיכום.